עדכונים מהסטודיו
איך מתבוננים בקולאז׳ על בד
העבודות של ראם תמר (Reem Tamar) הן פיזיות, על בד. הן נבנות משכבות של צבע אקריליק, קולאז׳, שפכטל וטקסטורות. לכן המפגש איתן אינו מסתיים בתצלום, וגם אינו מתחיל בפרשנות. הוא מתחיל בהתבוננות.
ראם תמר הוא אמן קולאז׳ ירושלמי, בוגר מחלקת האמנות בבצלאל (2015), שגדל במוסררה ויוצר בסטודיו באותה שכונה. הכתבה הזו אינה חוזרת על עמוד התהליך, ואינה מחליפה את סדרת „ירושלים“. היא מציעה דרך לעמוד מול העבודה: מרחוק, מקרוב, ושוב אחרי הפסקה.
להתבונן לפני שמפרשים
בעמוד האמנות החזותית באתר האישי מוצעת נקודת מוצא פשוטה. במפגש עם דימוי אפשר להתחיל מן הדברים הנראים לעין: היחס בין האזורים הבהירים והכהים, המרחק בין צורות, כיוון הקווים, והמקום שהחלל הריק מקבל. אלה אינם פתרונות לחידה, אלא דרכים להאט את המבט.
שם גם מוצעות שלוש שאלות מול דימוי: לאן המבט נמשך תחילה, ומה מוביל אותו משם; אילו יחסים נוצרים בין צבע, קו ומשטח; ומה משתנה כאשר מתבוננים בדימוי שוב, אחרי הפסקה. השאלות האלה אינן שייכות לסדרה אחת בלבד, והן אינן „מפתח“ לעבודה. הן הזמנה לא למהר.
מול קולאז׳ על בד יש לשאלות האלה משקל נוסף. מה שנראה מרחוק כדימוי — תנועה, אור, כתם, כיוון — מתגלה מקרוב גם כחומר: עובי, סדק, שולי פיסה מודבקת, קו של שפכטל. הפרשנות, אם תגיע, תגיע אחר כך.
מרחוק: קומפוזיציה, אור ותנועה
כשעומדים במרחק מהעבודה, כדאי לתת למבט הראשון לקרות בלי לתרגם אותו מיד לסיפור. לאן נמשך המבט תחילה? האם הוא נע אחר כך לאורך קו, אל אזור בהיר, או אל מקום צפוף יותר?
מרחוק מתגבשת הקומפוזיציה. אפשר לראות יחסים בין בהיר לכהה, בין שטח פתוח לאזור סתום, בין תנועה ליציבות. אפשר גם לראות כיוון: משיכה אלכסונית, קו חוצה, שדה צבע שנשאר שקט. בשלב הזה אין צורך להחליט „מה זה“. די לראות איך העבודה מחזיקה את המרחב שלה.
התצלום יכול לעזור כאן, אבל רק עד גבול. תאורה, מסגור ורזולוציה על מסך מחליקים לעיתים את מה שבמציאות הוא גס או עבה. לכן כדאי, כשאפשר, לעמוד מול הבד עצמו — או לפחות להיזהר שלא להחליף את המשטח בדימוי שלו.
מקרוב: שכבה, סדק, עקבות יד
כשמתקרבים, המשטח מתחיל לדבר בשפה אחרת. שכבה של צבע אקריליק יכולה לכסות שכבה שקדמה לה, להישאר חשופה בחלקה, או להיסדק ולהתגלות מחדש. הקולאז׳ נכנס אל תוך השכבות: חומר מודבק, פיסה, או משטח שנוסף על מה שכבר היה שם, ואז נצבע, נגרד או מוסתר חלקית. השפכטל משאיר משיכה, דחיסה, גירוד.
מקרוב אפשר לשאול שוב על היחסים בין צבע, קו ומשטח — הפעם לא רק כקומפוזיציה, אלא כמגע. איפה נגמר הקו ומתחיל עובי? איפה נראה קצה של חומר מודבק, ואיפה נראה סדק שנולד מהתייבשות? המרחק הקרוב אינו „האמת“ של העבודה, כשם שהמרחק הרחוק אינו רק רושם. שניהם שייכים לאותו אובייקט.
התצלום מתעד; הוא אינו מחליף את העובי ואת המגע. השפה היא של קולאז׳ ושל שכבות על בד: צבע אקריליק, שפכטל וטקסטורות.
ושוב, אחרי הפסקה
השאלה השלישית — מה משתנה כאשר מתבוננים שוב, אחרי הפסקה — נשמעת פשוטה, והיא פעמים רבות המדויקת ביותר. מבט שני אינו חזרה על הראשון. אחרי הפסקה אפשר לגלות שאזור שנראה קודם משני נעשה מרכזי, שתנועה שנראתה חזקה התרככה, או שכתם כהה הוא גם שכבה, לא רק צל.
אין כאן חובה „לפתור“ את העבודה, ואין צורך לסכם אותה במשפט אחד. די לתת לזמן קטן לעשות את שלו, כשם שהעבודה עצמה נבנית בזמן: שכבה, ייבוש, חזרה. גם אחרי המבט השני אפשר להישאר עם שאלה פתוחה; זו אינה חולשה של ההתבוננות.
דוגמה אחת: „אבני הזמן“
לשם תרגול ההתבוננות די בעבודה אחת שכבר פורסמה. „אבני הזמן“ היא עבודה מתוך סדרת „ירושלים“ (2023–2025), משנת 2024, ומופיעה גם בעדכון מהסטודיו.
מרחוק אפשר לראות את החצר, את הקשתות, את הכד ואת העץ הבודד, ואת היחסים בין גוני טורקיז, אדמה וזהב. מקרוב עולים השכבות של צבע ומרקם — עקבות של משטח שנבנה, נוסף, ונפתח שוב. כמו בכל הסדרה, העבודה נעה בין המוכר למופשט; אין צורך להפוך את התיאור הזה לרשימת מטלות. די לעמוד מולה בשני המרחקים, ואחר כך לשוב אליה.
לפרטים על העבודה: עמוד „אבני הזמן“. העבודה זמינה למכירה; לפרטים: reemtamar123@gmail.com.
לראות מקרוב, לא רק במסך
מי שמעוניין לראות עבודה במציאות מוזמן לפנות בדוא״ל. הסטודיו במוסררה פתוח לביקורים בתיאום מראש: reemtamar123@gmail.com.
להרחבה על איך נבנה המשטח, ראו על התהליך. על מוסררה כסביבת גדילה, השראה ועבודה: מוסררה כמקור השראה. נקודות כניסה נוספות: האתר האישי ועמוד האודות.